מעל 100 שנה פסיכותרפיה היא תחום בו מטופלים מדברים על בעיותיהם. אנשים גם הולכים לסדנאות וטיפולים קבוצתיים שונים כאשר בהרבה מהם הדגש הוא על תיקון השלילי: סימפטומים, טראומות, כאבים וכמובן הפרעות. כל הטיפולים והסדנאות האלו מבוססים, אומר סליגמן, על ההנחה שלדבר על הבעיות זה קוראטיבי (ושימו לב, ההדגשה היא לא על הדבור אלא על הבעיות). לכן הרבה משיטות ההתערבות עוסקות בבעיות, במשברים, בחרדה, בדכאון וכיו"ב. אין ספק כי התערבויות אלו הן חשובות. יש היום מספר לא קטן של בעיות פסיכולוגיות שהשיטות הקיימות יודעות לעזור להן. אך נראה כי מעט מאוד הצלחנו לעזור לאדם לחיות חיים מהנים יותר ומלאי משמעות. סליגמן אומר בכנות שמצא עצמו חי "בסדר" על סקלה של 2 פלוס והוא שאל את עצמו איך להגיע ל 7 פלוס. כשהצעתי לחברי המרצים בכנס את הכותרת של הכנס, לא יכולתי שלא להיזכר באותו קטע ידוע שפרויד אומר כי המטפל יכול להביא את המטופל ל common unhappiness .
הקושי שלי עם אמירה זו של פרויד איננו נובע מאיזה עמדה גרנדיוזית ש"אנו אנשי הפסיכולוגיה החיובית יודעים להפוך את כולם למאושרים", אלא מהתחושה שעיסוק בחדוות החיים הוא חלק מהטיפול ואם מראש נוותר על התקווה הזו – נוותר על משהו מאוד מרכזי בטיפול.
אבל הביקורת שלי איננה רק על העולם הדינמי. גם עולם ה CBT יכול להיות לעיתים "מתקן בעיות" אבל ללא נשמה. אכן, טכניקות חשיפה הנן כלים יעילים למניעת הפרעות חרדה שונות, אך האם די לנו בזה? חישבו על המטופל החרדתי התורן שלכם: ודאי שנכון יהיה לתרגל אותו בחשיפה למקומות ההימנעות שלו (כמעט הייתי אומר שיהיה זה מאל-פרקטיס שלא לעשות זאת). ודאי שיהיה נכון לעסוק בשאלת הויסות העצמי שלו – החל מלימוד טכניקות רגיעה והמשך בהבנת הדיאלוג הפנימי שלו עם החרדה. אבל האם לא נפסיד משהו אם לא נעסוק במטרותיו, בנושאים שממלאים אותו, בחיפוש רגעי ה FLOW שלו (ועל כך נדבר בהמשך).
עולה בראשי מטופל צעיר עם דיכאון מאג'ורי שנשלח אלי לטיפול. אתם ודאי יודעים שמקובל היום שככל שהדיכאון יותר קשה יש להפעיל יותר את האלמנטים הביהביוראליים ואחר כך לעזור לו לזהות את המחשבות האוטומטיות המביאות לפרוש אירועים בצורה שלילית, דבר העשוי להביא לדיכאון. בחיי שניסיתי את כל אלו…
זה לא עבד. קודם כל בגלל שאמר לי שהוא לא רוצה להשתנות, שהוא אוהב את הדיכאון שלו. ואז, עם החשיבה שאני מציג אותה כאן היום בפניכם הצעתי, כי הוא רוצה את הדיכאון כי הוא רוצה להרגיש, כי באופן פרדוקסלי זה מאפשר לו תחושה של vividness . ועכשיו הטיפול מוגדר כחיפוש דרכים להרגיש. אני עדיין באמצעו של הטיפול, אבל די ברור שכיוון זה יותר מדבר אליו.
סליגמן, עסקו בשאלה האם קיימת גם למידה של חוסר קשר בין גירויים ובעיקר בין התנהגות לגירויים. מחקרים אלו אפשרו לגלות את תופעת חוסר האונים הנלמד, כלומר את העובדה כי כאשר אורגניזם לומד שאין קשר בין תגובותיו למאורעות שקורים סביבו, הוא נעשה אפאטי, פאסיבי, ומאבד את היכולת ללמוד בעתיד. כשהמשיך לאחר מכן את מחקריו באנשים, מצא כי גורם חשוב בהתפתחות דיכאון הוא הייחוסים שאדם עושה בנסותו להסביר כשלון שלו. גילויים אלו התחברו כמובן לפיתוחים של ארון בק ולהבנה ש"מה שעובר לנו בראש" הוא המפתח. כבר באמצע שנות התשעים החל זליגמן לעשות את המפנה, בכך שהתחיל לשאול האם במקביל לחוסר האונים הנלמד ניתן ללמוד אופטימיות. המעבר הזה מחוסר אונים פיתח בשנים האחרונות את הפסיכולוגיה החיובית ואחריה את הפסיכותרפיה החיובית.
לכאורה נראה כי אנשים סובלים לא ירצו לעסוק בפסיכולוגיה חיובית, שכן לכאורה כל מטרתם היא הקטנת הסבל. המחקר מראה כי אנשים מבקשים הרבה יותר מהקטנת הסבל. אנשים מחפשים סיפוק, הנאה ושמחה. לא רק פחות עצב ודאגה. אנשים גם רוצים להדגיש את אזורי החוזק שלהם ולא רק לתקן את חולשותיהם. ויותר מכל הם רוצים חיים עם משמעות ומטרה.
כשהציע אודי אורן את יום העיון הזה, חשבתי להסתפק בהרצאה על השנויים בחשיבה של סליגמן. ואז מצאתי כי יש אמת גדולה בלחבר את יום העיון שלנו עם מהפכה נוספת שקרתה בעולם הדינמי . זכרתי את השנים שישבתי בהדרכה קוהוטיאנית והרגשתי ששתי האסכולות רוצות כל כך לחזק משהו אצל האדם, שלמטפל הסלף ולמטפל החיובי –לכל אחד מאכסניות אלו יש אמונה דומה באופי האדם בכך שיש בו פוטנציאל הדורש חיזוק, לשניהם רצון לעודד שמחה, העזה, הומור ואופטימיות.
אנו מתפקדים בתוך מקצוע חצוי בכאב המטיף לאינטגרציה אך נכשל לעשות זאת. לדוגמה לפני זמן מה ניסיתי לסייע לסטודנט הרוצה להתקבל ללמודי פסיכולוגיה קלינית. המטרה היתה להכין אותו לראיון. תוך כדי שעות ארוכות של שיחה, נחתה עלי ההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי. שכן למפגש עם מי נכין אותו? לפסיכולוגית הדינמית, שתחפש את החלק השואל, שתנסה להתרשם מהפתיחות שלו, מהעומק בו הוא חושב, מהמוכנות שלו לראות את המורכבות בה הוא נע בתוך הראיון האישי? או שמא נכין אותו לקראת המפגש עם הפסיכולוגית הקוגניטיבית התנהגותית שרוצה להכיר את המטפל האחראי המסודר, היודע, שכל משפט שלו ישפט על פי השאלה האם הוא מתבסס על קריאה והעמקה במחקר עדכני, ברצון שלה לראות מועמד סקרן וקומפטנטי שיהיה דומה לה ויחפש סוף סוף את הכיוון המחקרי בו תמצא פריצת דרך.
ב"שיחות" האחרונות מתפרסם מאמר של טוביה פרי – שאם אני מבין נכון – צמח בבית מדרשו של אריק שלו הטוען כבר שנים שהפרעה נפשית חייבת להיות מובנת במספר רבדים. טוביה מציע מודל סדרתי של אינטגרציה: להתחיל בטיפול CBT ואחר כך לעבור לטיפול דינמי.
מודל אחר המוחבא בעבודתנו עם המשוב הביולוגי. מודל זה השתמש במשולש הטיפולי היחודי שנוצר בטיפול מבוסס משוב ביולוגי. בטיפול כזה יושבים "שני מטפלים" הקשובים כל אחד מהם בדרכו לתגובות הפנימיות של המטופל ולדרך בו הוא מצליח לפעמים ונכשל לפעמים ביכולת הויסות של תגובותיו הפנימיות. המטפל האנושי, עושה זאת בדרכים המוכרות לנו, לעיתים על פי התוכן, לעיתים על פי הצורה – האינטונציה של הקול, הדמעה בזוית העין, השפה המשתרבבת בעלבון, ואולי גם אם נתחבר שוב ליום עיון זה: מטפל זה יראה גם את תחושת הזרימה: הקול המתלהב, ובעיקר האור בעינים (וכמובן ללרגעי ההצלחה בויסות העצמי כפי שיבואו לידי ביטוי גם בפידבק מהציוד). במקביל יושב שם עוד "מטפל" מבוסס סנסורים טכנולוגים ומחשוב– שאולי אפילו קשוב עוד יותר, שהרי ציוד הביופידבק קולט כל שינוי מינורי במצבו הפסיכופיזיולוגי של האדם ובדייקנות אינסופית ובלתי נלאית נותן גם ציוד זה משוב מחזק: פידבק קולי וויזואלי המלטף ומלווה את המטופל בנסיונותיו ההרואים לווסת את עצמו ותגובותיו, ובעיקר ביכולתו להיות סלף- אוביקט מרגיע לעצמו.
מהו כאן אם כן הטיפול? מה מייצר את השנוי שאנו רואים בטיפולי המשוב הביולוגי? התשובה היא גם וגם: מה שמאפשר את ההצלחה של הטיפול היא שני המטפלים: גם המטפל מבוסס הטכניקה, וגם המטפל מבוסס ההאזנה האמפטית; שניהם מכוננים למטרה אחת אם כי הדרכים כמובן שונות בתכלית.
אולי יקל עלינו לבצע את האינטגרציה דווקא מתוך ספרציה. אם נבין כי המילה פסיכותרפיה כוללת בתוכה תהליכים שהם לפעמים שונים בתכלית שאולי נכון יהיה לא לקרוא להם תחת שם אחד, ומתוך הבנה זאת ניתן דווקא לראות כיצד אפשר יהיה לשלב התערבויות שונות אלו בתהליך אחד.
תוך כדי שאני כותב זאת מתרוצצת בראשי אנאלוגיה שאיני יודע אם מקומה כאן אבל הבה ננסה: אני חושב על הנקה, ועל האנלוגיה בינה לבין פסיכותרפיה.שהרי יש בפסיכותרפיה דמיון להנקה: יש כאן מטופל שבמידה רבה דומה בקשייו לתינוק חסר האונים שלא יודע להרגיע את עצמו ויש כאן מבוגר הרוצה להעניק משהו שיאפשר למטופל לגדול.
אך אל נא נטעה אם קיים כאן דמיון לסיטואציה ראשונית זו הרי זה דמיון למצב ההנקה המלאכותית, ההנקה בבקבוק. אנחנו איננו האם האמיתית, יש לנו הרבה תינוקות, יכולת הנתינה שלנו אינה דומה לאם היולדת ששדה נוטף לקראת תינוקה.
ובכל זאת אנו מעניקים משהו, אנו מנסים להיות קשובים לצרכי המטופל ולתת לו לגדול.
השאלה מה יותר חשוב בטיפול ה"טכניקה" או אישיות המטפל/היחסים הטיפולים היא שאלה מוטעית כמו גם השאלה בהנקה יותר חשוב המרכיבים של החלב או התהליך הבין אישי עם האם.
הטכניקות השונות שפיתחנו דומות בעיני למטרנה או למזון המלאכותי, הם לא אידאליות אבל הם תחליף לא רע. שיטות הויסות העצמי השונות, יהיו אלו שיטות התנהגותיות מבוססות גוף כמו טכניקות רלקסציה או נשימות איטיות או שיטות קוגניטיביות שונות כמו גם הטכניקות של הפסיכולוגיה חיובית – כולם יכולות להזין את המטופל בתהליך הגדילה שלו, האוריינטאציות הדינאמיות יותר שיוסי מייצג אותם כאן עוסקות בשאלה איך להחזיק את התינוק נכון יותר, מתי להציע לו מזון, האם לנדנד אותו תוך כדי ההאכלה, האם לדחוף לו שד או לחכות שיבכה.
מתוך אנאלוגיה זו יכולה לצמוח אולי תפיסה מחודשת של תפקיד המטפל: הוא נותן מזון בצורה של טכניקות, אבל בעצם נוכחותו הטיפולית הוא גם מגדל .
כמו כל אנאלוגיה, ניתן לראות את המגבלות של הדמוי להנקה. אבל המסר אני רוצה לקוות יכול להיות ברור: כדי לגדל מטופל נדרשים מספר תהליכים שהתוכן שלהם והאיך שלהם חשובים באותה מידה.