מטופלים המגיעים לטיפול ביופידבק שומעים לא מעט את המילה "חשיפה" ולא תמיד יודעים כיצד זה עוזר בטיפול בבעיה שלהם. פוסט זה הוא הראשון בסדרה שבה נעסוק בתחום זה, שלהערכתנו הנו כלי מרכזי בכל טיפול פסיכולוגי.
הרעיון הבסיסי בטיפול בהפרעות חרדה והפרעות רגשיות אחרות הוא "לא ניתן לחרדה לנהל אותנו" – החרדה יכולה להיות מגרויים מסויימים (למשל חרדה מטיסה, מעליה במעלית וכו), או פחד מלהרגיש רגש מסויים שהאדם חווה אותו כבלתי נסבל. הרגש יכול להיות גופני (למשל תחושת סחרחורת, או בחילה) או אמוציה מסויימת (חשש מלהרגיש עצבות, בלבול או מבוכה).
מטרת החשיפה היא לאפשר לאדם לחוות את התחושות מהן הוא מנסה להמנע – ולראות שהוא יכול לעמוד בהן.
בטיפול אנו יכולים להשתמש בחשיפה בפועל (להציע למטופל להכנס למעלית בה הוא חרד לעלות), או חשיפה בדמיון (להציע למטופל לדמיין או להזכר בסיטואציה ממנה הוא חושש).
הטיפול ההתנהגותי הקלאסי משתמש בטכניקות חשיפה כבר שנים, כחלק מתפיסה האומרת כי יש לבצע דסנסיטיזציה והכחדה לגרוי מעורר חרדה. הרעיון הבסיסי הוא פשוט: אן יש גרוי שנקשר באופן אוטומטי עם תגובת חרדה (למשל מראה של כלב או ריח של מרפאה), החשיפה היא כלי שיאפשר להרגיל את האדם בהדרגה לגרוי זה עד שיפסיק לחשוש ממנו.
הטיפול הקוגניטיבי הקלאסי, יציע להשתמש בחשיפה כחלק מ "ניסוי התנהגותי" שבא לבדוק את התקפות לש תפיסה מסויימת או אמונה מסויימת של המטופל. כך למשל אם אדם מחושש מלשאול שאלה בציבור מתוך אמונה שהו יתפס כ"נודניק" או "טרחן" ישתמש המטפל התנהגותי החשיפה כדרך לגרום למטופל לבדוק את ההנחה הזו – ובדרך כלל ההתנסות תגרום להפרכת ההשערה הזו.
מטבע הדברים הוא שמטופלים יביעו התנגדות לטיפול בחשיפה. שהרי החשיפה תפעיל את אןתו מקום בלתי נסבל עבורם. אחד האתגרים המרכזים של מטפל קוגניטיבי התנהגותי הוא ליצור במטופל את האמון בעצמו, ואת האמון במטפל כך שהמטופל יאפשר לעצמו להתנסות. בקליניקה שלנו אנו משתמשים בחשיפה, רק אחרי שהסברנו למטופל את הרציונאל לשיטה, ורק אחרי שנתנו לו כלים קוגניטיבים, וכלים של שליטה עצמית/וויסות עצמי שיאפשרו לו לגשת להתנסות בחשיפה עם בטחון מסויים ביכולתו להתמודד.